מנדי פורת ז"ל

מנדי פורת ז"ל 1927-2013

משואה לתקומה הקמת בית משפחה ומדינה, ואנחנו נמשיך בדרכך...

מנדי פורת (אביו של מושיק שיבדל"א) הצטרף לטללים בסוף שנות השמונים, מנדי ז"ל היה חסיד ישיבת ויזניץ המקורית, והיה בין הניצולים הבודדים ממסע "רכבת המוות" מפוגרום יהדות יאסי (יוני 1941). שם ברכבת איבד לידו את אביו (משה הי"ד), אחיו (שמואל הי"ד) ואת שלושה מדודיו שהיו איתו יחד ברכבת, מאוחר יותר איבד גם את אחותו (פני ז"ל) שנספתה אף היא עם אונית המעפילים "מפרוקה" שהייתה בדרכה לארץ ישראל (אוגוסט 1944) וטובעה ע"י צוללת  גרמנית סמוך לנמל הטורקי אינאדה שבים השחור.

 

האירועים הטראומתיים  טלטלו את חיו ועשו בהם מהפך, הוא מצטרף לתנועה הציונית גורדוניה.

 

 לקראת סוף המלחמה מגיע מנדי לגרמניה, ומצטרף לצוות המדריכים ברשותה של הגב' ראומה ויצמן (לימים, רעייתו של נשיא המדינה) באחוזה בפרבר בלנקנזה של העיר המבורג בגרמניה. 

שם בכפר הנוער רוכזו ילדים ונערים שניצלו ממחנות ההשמדה והעבודה.  שם עבורו הכשרה למדו עברית ונטענו בחזון הציוני לקראת עלייתם לארץ ישראל. מנדי ריכז  סביבו גרעין שיועד להכשרה בקיבוץ חולדה,  גרעין שאמור היה להצטרף לקיבוץ ג'יב יוסף (לימים קיבוץ עמיעד) שהוקם ע"י משוחררי הפלמ"ח (בשנת 1946).

ערב המעבר מקיבוץ חולדה לג'יב יוסף, שולח מנדי לחניכיו בגרעין מכתב נרגש, ובמכתב, התנצלות על החלטתו, כי בעת ההיא המשימה הבוערת  הינה המאבק על עצמאות המדינה שבדרך, והוא מתגייס לגדוד 9 של חטיבת הנגב בפלמ"ח.

המכתב לחברי הגרעין נשלח על ידי חיה (חיצ'ו) לבית אברהם, חברתו אז ולימים אשתו אם ילדיו.  חיה,  ניצולת שואה אף היא, מגיעה למחנה הריכוז וההשמדה  אושויץ יחד עם יהדות הונגריה, היא שרדה את הסלקציה של הצורר הנאצי יוסף מנגלה, ולאחר את מחנות עבודה בכפיה, מגיעה, לאחר השחרור, כנערה לכפר הנוער בלנקנזה שם פגשה את מנדי, והשאר היסטוריה...

עם פירוק הפלמ"ח מתגייס מנדי לצה"ל ונשאר בו למעלה מעשרים שנה: מדריך מרגמות בה"ד 3, מ"פ בגבעתי, מד"ר בבה"ד 1, סמג"ד בנח"ל, קצין ההדרכה של הנח"ל, סגן מפקד הנח"ל, מפקד גוש מגן (עוטף עזה), מפקד הגמ"ר (הגנה מרחבית) פיקוד דרום במלחמת ששת הימים וראש המנהל האזרחי ברצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים,

 

 הפליט, משארית הפלטה הפך למושל על כל רצועת עזה וצפון סיני לאחר המלחמה..

 

שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים שהוא  בן 42 בלבד מחליט מנדי שהגיע אל הנחלה, שהמשימה הצבאית כנראה הושלמה, והוא פורש לגמלאות מצה"ל.

הוא משתלב תחילה כאזרח במשרד הביטחון  במשרד המתאם הפעולה בשטחים, ולאחר מכן בחברות ממשלתיות, בין השאר: כמנכ"ל החברה הממשלתית לתיירות, החברה לפיתוח ים המלח, מנכ"ל החברה לפיתוח עכו העתיקה, מנכ"ל חברת מקורות בינוי ופיתוח. שם בחברת מקורות מכריע אותו התקף הלב והוא פורש מהתפקידים הציבוריים ומצטרף אל מושיק בנו לניהול חברת טללים שאט אט הופכת לקבוצת חברות בבעלותם.

 

חייו של מנדי ז"ל היו מאבק מתמשך, מאבק שעיצב את דמותו ואישיותו: המאבק על הזכות לחיים,  המאבק להקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל, המאבק על חברה צודקת יותר, חברה  המושתת על ערכי היהדות והמגשימה את חזון הציונות.

 

 מנדי מצטרף לחברת טללים בסוף שנות ה -80 ,  בכדי לעזור בחברה משפחתית ומשתלב כשותף וכחלק מההנהלה. בהרמוניה, באהבה, בשיתוף הפעולה, בחוכמה שהפרתה  שהצמיחה וקידמה  את החברה .

 חברה שבאופן טבעי, עוסקת בעיקר פעילותה,  בחיזוק הזהות היהודית ציונית של הנוער הישראלי במערכות החינוך בישראל, ובעיקר של  צעירי  העולם היהודי מהתפוצות, בישראל.

 

הסופר דויד גרוסמן, כתב פעם כי: "החיים הם בסך הכול הבזק קצר של אור, בין חושך לחושך. מסתבר שיש אנשים, שהחיים שלהם הם אור שלא נגמר, גם אחרי שהנר כבר לא דולק".

בכל מקום בו נצעד נראה את עיניך הטובות ונדע כי זו הדרך!

מעריכים ומתגעגעים משפחת טללים.

קטע מתוך עדותו של מנדי ז"ל למוזיאון יד ושם 

 

 "...למחרת בבוקר ניתנה ההוראה, להסתדר בחמישיות ברחבת החצר, ומתחילה הצעדה... אבא משה ראש שבט פרוכטר, אחי הגדול שמואל, דודי דוד, דודי גרשון חיים, דודי אברהם וולף ואנוכי מצטופפים בטור המתקדם, מסביבנו שוטרים וחוליגנים שצורחים, דוחפים ומכים, אנחנו מבינים שכיוון הצעדה, לתחנת הרכבת...

... אנחנו בתחנת הרכבת, שורת החיילים והחוליגנים מסתדרת משני צדדי המסלול , אנחנו עוברים בסך וממשיכים לספוג את מסכת ההתעללויות... מגיעים לרכבת , אנחת רווחה, מרגישים לרגע מוגנים, מנסים לעצור את הרגע , השמועה מדברת על נסיעה למחנות עבודה...

...בקרון צפיפות נוראית , החום עולה , אנשים מסירים את בגדיהם ונותרים במערומיהם, אנשים מתפללים, זועקים, בוכים , ואט אט מתמוטטים ונופלים, חלקם מתעלפים וחלקם מוצאים מידית את מותם, אני זוכר את המחזה, הוא דומה להתמוטטות הזבובים לאחר ריסוס קטלני...

הדאגה העיקרית ברגעים אלו לא להיקבר חיים תחת אלו שקרסו ...האנשים שעדיין חיים, מתהלכים על שכבה נערמת של גופות...

...שמוליק, אחי הגדול, מתעלף ומתמוטט. אבא ממהר להרחיק אותו שלא יפלו האחרים עליו... פעם שנייה ... אבא בכוחותיו האחרונים מנסה שוב להרחיקו ... פעם שלישית או רביעית ואני ליד אבא, אני מסתכל לו לאבא, ב"לבן בעיניים" ומבין במבט שאיבדנו את שמוליק אחי... לפתע גם אני חש ערפול של חושים... עוד רגע מתעלף.... אני מרגיש את אבא בכוחותיו האחרונים גורר אותי לפינת הקרון מצמיד אותי לחריר קטנטן של אוויר, אני מסתכל בשארית כוחותיי באבא... הוא מתיישב מולי לגונן עלי... ובתחושת הביטחון המדומה הזו אני מאבד את ההכרה...." 

קבוצת טללים

602003, Ariel Sharon Blvd 3, Or Yehuda, Israel

tel. +972-3-630-6300 

  • Photos

Copyright © 2018 Tlalim Group. 

All rights reserved.